פסק-דין בתיק תע"א 2422-09

במרכז המחלוקת שבין הצדדים עומדת טענת התובעת כי הנתבעים פיטרו אותה מעבודתה שלא כדין, על רקע הריונה, וזאת בניגוד להוראות חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ללא שימוע, ותוך שנגרמה לה עגמת נפש רבה. 

עיקר העובדות הצריכות לעניין

1.      התובעת היא יועצת מס במקצועה, אשר השלימה לימודי ראיית חשבון, אולם טרם עמדה בבחינות לשכת רו"ח.

2.      הנתבעת 1 מפעילה רשת סופרמרקטים בת מספר סניפים ומעסיקה מאות עובדים. הנתבע 2 הוא בעלים ומנכ"ל של הנתבעת 1.

3.      ביום 7/6/04 התקבלה התובעת לעבודה אצל הנתבעת 1.

בתחילת דרכה הועסקה התובעת בתפקיד מנהלת חשבונות זוטרה, אולם בתוך זמן קצר, לאור הכישורים והמוטיבציה שהפגינה, היא התקדמה בתפקידה, והפכה לממונה על מנהלות החשבונות האחרות. אציין כי הצדדים חלוקים ביניהם ביחס להגדרת התפקיד המדויקת של התובעת ואולם אין חולק כי עובר לסיום העסקתה, הייתה התובעת ממונה ישירה על 9 עובדות במחלקת הנהלת החשבונות, וכן אחראית על תחומים משמעותיים מפעילות הנתבעת.

בהתאם לקידומה המקצועי, בתקופת עבודתה שכרה של התובעת הועלה מעת לעת. רמת השכר התחילית ביוני 2004 עמדה על סך 8,000 ש"ח ובסיום התקופה  היה שכרה של התובעת כ- 14,000 ש"ח בחודש. 

4.      אין חולק, כי בחודש יולי 07 עלתה מערכת היחסים שבין התובעת לנתבע 2 על שרטון. לטענת התובעת ההידרדרות במערכת היחסים נבעה מכך שבחודש יולי 07, בהיותה בחודש השלישי להריונה, היא מסרה לנתבע 2 הודעה על היותה בהריון. לטענת הנתבע 2 הטעם למשבר היה נעוץ באבדן אמון בינו לבין התובעת שהתרחש מטעמים שונים, בלא כל קשר להריון. אין חולק כי באותה עת התגלו פיגורים בעבודת מחלקת הנהלת החשבונות, וכי הנתבע 2 החל לבקש מהתובעת כי תעביר חלק מתפקידיה לעובדות האחרות במחלקה. הדבר נתפס על ידי התובעת כפגיעה במעמדה ובין הצדדים התעוררו ויכוחים אשר היו מלווים באמירות צורמות, ככל הנראה מצד שני הצדדים.

5.      בהמשך הדברים, ביום 23/8/07 התובעת יצאה לחופשת מחלה למשך כשבועיים. לטענת התובעת היה זה לאחר שהתעלפה, בעקבות ויכוח שפרץ בינה לבין הנתבע 2. לטענתה, לנוכח חומרת מצבה היא נזקקה לטיפול רפואי ולחופשת מחלה. אציין כי התובעת איננה מפרטת בתצהירה מה היה הרקע לויכוח, היכן בדיוק התרחש, אילו דברים הוחלפו בין הצדדים בטרם התעלפה, ולטענת הנתבע כלל לא זכור לו כי באותו יום היה ויכוח בינו לבין התובעת.

6.      חופשת המחלה הסתיימה ביום 3/9/07, ובאותו יום התקיימה שיחה טלפונית בין התובעת לנתבע 2, בה ביקש הנתבע 2 כי התובעת לא תשוב לעבודה למחרת, וכי תשהה בחופשה (עדות התובעת עמ' 13). על אף האמור, ביום 4/9/07, התייצבה התובעת לעבודה ומיד זומנה לשיחה  במשרדו של הנתבע 2. בשיחה נכחה מזכירתו של הנתבע 2, ולבקשת התובעת הוכנסה לחדר גם עובדת נוספת בשם נטלי (עדות התובעת עמ' 15).

7.      לטענת התובעת, במהלך השיחה אמר לה הנתבע 2 כי אלמלא היתה בהריון, הוא היה פועל על מנת לפטר אותה. התובעת העידה ביחס להמשך השיחה כך (ראה עמ' 15 לעדות התובעת):

"לא הגענו לשלב הסברת הנימוקים, בשלב הזה עצרתי אותו ואמרתי שזה נחמד שהוא מציג חזות נחמדה ועם זאת אין טעם במשפטים שיגרמו לי לתחושות רעות. כי הן תורמות להיפך ואני מבקשת שהוא ידבר אלי אחרת ועל מנת שלא יקרה לי משהו אבקש שהוא ידבר אלי בצורה אחרת. "

8.      אין חולק כי בסיום השיחה, נמסר לתובעת כי עליה לצאת לחופשה כפויה בשכר (ר' נספח ג' לכתב התביעה). בהמשך הדברים, החופשה הכפויה הוארכה על פי החלטת הנתבעת מספר פעמים.

9.      התובעת פנתה לנתבעים בכתב ביום 19/9/07 וביום 4/10/07 בעצמה ובאמצעות ב"כ (נספחים ד', ה' לכתב התביעה) בבקשה לחזור לעבודתה. בפניותיה ציינה כי בהיותה בהריון יש לאפשר לה לשוב לתפקידה.

10.  ביום 11/10/07 המציאה הנתבעת לממונה על עבודת נשים בקשה למתן היתר לפיטורי התובעת. בבקשתה טענה הנתבעת כי התברר לה כי התובעת התעמרה בעובדות הכפופות לה והנהיגה יחסים של פחד וטרור, ובמקביל הזניחה את המטלות שהוטלו עליה.

11.   ביום 12/12/07 פנתה ב"כ התובעת דאז לב"כ הנתבעת וביקשה להשיב את התובעת לעבודתה (נספח ז' לכתב התביעה), בהמשך, ביום 16/12/07 התייצבה התובעת לעבודה. בו ביום נשלח לב"כ הנתבעת מכתב לפיו התובעת מתבקשת שלא להתייצב לעבודה, על מנת למנוע פרובוקציה.

12.  ביום 31/12/07 נמסרה לנתבעת הודעת הממונה על חוק עבודת נשים, לפיה לא ניתן היתר לפיטורים (נספח י' לכתב התביעה).

13.  בעקבות החלטת הממונה שבה ב"כ הנתבעת וביקשה להחזיר את התובעת לעבודה בפועל, תחת השארתה בחופשה בתשלום ואולם בקשתה לא נענתה.

14.  התובעת ילדה ביום 21/2/08.